חניתה הלוי: ״כאשר אהיה גדולה״

המשוררת-סופרת-עיתונאית חניתה הלוי (הררי-בירנברג) היא סוג של אנרג'ייזר. היא אינה מפסיקה את פעילויותיה, למרות גילה המתקדם. היא נולדה בשבוע, שבו הוקם קיבוץ חניתה, ונקראת על שמו, ואוסף החנוכיות שלה, שבו החלה לפני 40 שנה, הוא ייחודי ובעל ערך היסטורי.

מאת: מאיר חוטקובסקי

28.05.2023
ריאיינה וסייעה בהכנת הכתבה: ד"ר דניה שפירא
צילומים: ניקי דוידוב

דרך-חיים

"הכי חשוב שנחשוב חיובי, נעזור ונתרום לזולת", אומרת חניתה הלוי (86) בתחילת הריאיון, שנערך בביתה בגבעתיים בחדר-המשפחה, המשמש כמוזיאון-זוטא של חנוכיות, שאליהן נחזור בהמשך. המוטו של הלוי מלווה אותה בוקר-בוקר עם השכמתה לעוד יום-פעילות. הלוי מוכיחה את דרך-החיים שלה באמצעות שיריה, והוכיחה זאת הלכה-למעשה, כאשר בחרה לעבוד במשרד-הביטחון במחלקת-השיקום מיד לאחר שחרורה מהצבא. "עבדתי עם משפחות שכולות ועם נכי-צה"ל במשך 15 שנים, ולאחר-מכן במוסד לאוכלוסיות עם צרכים מיוחדים." היא מעידה על עצמה, כי היא אוטודידקט, ומדי שנים אחדות מחליפה עיסוק, "כדי שלא יהיה לי משעמם." ברזומה שלה יש עדויות, כי ניצלה חמש פעמים ממוות. "נכה-צה"ל חולה בנפשו ניסה לרצוח אותי. פעמיים ניצלתי מתאונות-דרכים קשות, ניצלתי מפיגוע (שלא כוון אליי) בחדר-המדרגות בבניין, שבו התגוררתי, כשהטמינו בו לבנת-חבלה, וכילדה קטנה ניצלתי מחומת-לבנים, שנפלה עליי [צוחקת]. ברוך-השם, הכול בסדר- אני חיה!".

מלח-הארץ

הלוי היא מזן הישראלים, שאנו מכנים ״מלח-הארץ״. אהבתה וחיבורה לארץ הם ללא-סייג. הקשר שלה למדינה החל מיד עם לידתה. "נולדתי בשבוע, שבו הוקם קיבוץ חניתה. דודה שלי, אחות של אבי, שפרה (אמו של פרופ' אליקים רובינשטיין), הציעה שיקראו לי על שם הקיבוץ. אבי הסכים, ומאז כל הציונות עליי!" [צוחקת]. הצחוק הוא גם מוטיב, שהלוי נקשרה אליו בכל-נימיה. היא עברה קורס להנחיית יוגה-צחוק, והוכשרה להעביר סדנאות, היוצרות שמחה גדולה וצחוק מידבק אצל כל המשתתפים. "כשאנחנו צוחקים, אנו מרגישים טוב, ולא חושבים שלילית. אני מטבעי אופטימית, ורואה דברים רק מהפן החיובי שלהם", היא מדגישה. לדבריה, אין כמו ארץ-ישראל. "אף-על-פי שיש פגמים, ויש עוד מה לתקן, אין מקום כמו ארץ-ישראל! הייתי כמעט בכל העולם, אך כאן זה המקום הכי יפה!".

הוריה ז״ל, הניה ואליעזר בירנברג-הררי, עלו ארצה בשנים המוקדמות של המאה הקודמת. אביה- מאוקראינה, ואמה- מפולין. "הוריי הכירו בארץ, שנקראה אז ׳פלסטינה׳.״ היא ומשפחתה התגוררו בשכונת-ברנר בתל-אביב, ואת חינוכה קיבלה בבתי-הספר בלפור ואחד-העם. "בית-הספר אחד-העם היה מרוחק מביתי. ההגעה לבית-הספר והחזרה ממנו גזלה דקות ארוכות לא נעימות בחורף- בגשם, ובקיץ- בחום הלוהט.״ היא גם חוותה כילדה קטנה את הפצצת תל-אביב בידי האיטלקים. ״אני עדיין זוכרת, כילדה בתקופת שלטון-המנדט הבריטי, את שעות-העוצר היומיות, שהם הטילו מדי-פעם. זו הייתה תקופה קשה מאוד, עד שהבריטים, ברוך השם, יצאו מהארץ, והוקמה המדינה."

דיבורה של הלוי שוטף וקולח ומלא-להט. קשה לפעמים להפסיקה ו׳להשחיל׳ שאלה.

שני בנים ובן
את שירותה הצבאי עשתה בחיל-המודיעין, ולדבריה, זוֹ הייתה תקופה חווייתית, שעד היום היא נזכרת בה בגעגועים. "הבסיס שלי היה ברמת-השרון, והיינו מאזינים לשדרים של ארצות-ערב. היה מרתק. נהניתי מאוד גם מהבחינה החברתית, וזכור לי הטיול לסיני לאחר מבצע קדש ב-1956. אני חייבת לציין אנקדוטה, שקשורה לאחד מנכדיי, שגויס למודיעין, והוצב באותו הבסיס שבו שירַתּי. הוא הופתע מכך שהסבתא שלו הייתה בין הראשונות, שתרמו לביטחון ישראל במסגרת המודיעין, והוא גאה על כך."

את יעקב בעלה ז״ל, שממנו התאלמנה לפני כ-23 שנים, הכירה הלוי בגיל 16, ומאז לא נפרדו. "התחתנו חודשים לפני סיום שירותי הצבאי, ועל-אף שביקשתי להשלימו, לא התאפשר לי, כי על-פי נוהלי-הצבא אישה נשואה אינה רשאית לשרת כחיילת בסדיר." כמי שהיה בעלים של חברה לחלקי-חילוף של מכוניות, הוא יצא ללא-מעט סיורים במקומות שונים בעולם, והיא נהנתה להצטרף אליו. גם היום, כשהיא מדברת עליו ועל אהבתם, ניתן להבחין בדמעה, המתגלגלת על לחיה... עם הזמן נולדו לזוג הצעיר שלושה בנים, רמי, יואב ועודד. "יש לי שני בנים ובן", אומרת הלוי וצוחקת. "לשמחתי, יש לי מהבנים גם נכדות. אני סבתא לשש נכדות ולשלושה נכדים וסבתא-רַבְּתָא לנין מנכדתי הגדולה."

אהבה לחנוכיות
הלוי אינה אישה הקופאת על שמריה. לאחר שנים שהועסקה כשכירה החליטה, כי הגיע זמנה להיות עצמאית. "היה לי דיבור עם גיסתי, ובעצה אחת החלטנו על פתיחת חנות לחפצי-חן ומתנות בגבעתיים, עיר-מגוריי. יצרנו קשר עם מפעל בדרום תל-אביב, וממנו רכשנו פריטים שנמכרו ללקוחות שביקשו לקנות מתנות ליקיריהן. כשהיה מגיע חג החנוכה, התמקדנו במכירת חנוכיות, ומכאן גם החל החיבור שלי לאיסוף חנוכיות." הלוי התאהבה בחנוכיות שקנתה לצורך מכירתן, והחליטה לשמור עליהן בביתה. זו הייתה נקודת-המוצא לאוסף שצברה עם הזמן. ככל שהרבתה לנסוע בעולם, היא רכשה פריטים נוספים, קיבלה מתנות בחגים ותרומות לאוסף שלה. בדרך זוֹ חיברה אוסף של חנוכיות ייחודיות ומקוריות, שנוצרו בידי מעצבים שונים. "החנוכיות שבביתי מוצגות לצד פריטים עתיקים, המתאפיינים בעיצובם המיוחד״, היא מבהירה. ״ברשותי חנוכיות שאינן נמצאות בתצוגת האוסף של מוזיאון-ישראל. רובן נרכשו ממדינות, שבהן קיימות קהילות יהודיות גדולות, כמו: אוסטריה, בלגיה, פולין, רוסיה, ארצות-הברית ועוד."

עיתונאית-משוררת-סופרת
בשנות הארבעים המוקדמות לחייה מיצתה הלוי את דרכה כבעלת-עסק, ופנתה לאפיק חדש, שאותו היא מגשימה עד עצם היום הזה. "החלטתי כי ברצוני ללמוד ולהתפתח בתחום התקשורת- נושא שעניין אותי מאוד. נרשמתי ללימודי תואר באוניברסיטה הפתוחה, במגמת תקשורת-המונים, שנכללו בה גם תסריטאות וקולנוע." בסיום לימודיה נהייתה הלוי כתבת ועורכת במגזינים רבים, כמו: "עולם האישה", "צומת השרון", "עולם האופנה" ועוד. היא שימשה גם ככתבת עצמאית בעיתונות היומית, כמו "מעריב". תוך-כדי עבודתה התקשורתית הבינה הלוי, שהיא ניחנה גם בכישורי כתיבת סיפורת ושירה. "במסגרת עבודתי העיתונאית נפגשתי עם סופרים ומשוררים. התחברתי מאוד לסופר דן בניה סרי, והתיידדתי איתו. הוא היה בתהליך של כתיבת ספר, וליוויתי ועודדתי אותו בכתיבתו."

הלוי החליטה, שהיא גם מסוגלת לכתיבה שאינה עיתונאית, והחלה לתעל את המיומנות הזאת לכיוון הזה. "מאחר שכתיבה הייתה לחם חוקי, ורעיונות לא חסרו לי, החלטתי כי גם אני מסוגלת להביע את עצמי בכתיבת שירים וסיפורים ולספר על עצמי ועל מחשבותיי." עם-הזמן פרסמה הלוי כעשרה ספרים, ביניהם: ספרי-שירה, ספרי-ילדים, ספר למבוגרים ותסריט, שכתבה עם בנה יואב הלוי, שנהפך לסרט בשם ״טאהרה״, בבימויו של דורון ערן. אחד מספריה תורגם לערבית בידי המשורר המפורסם סלים ג'ובראן, שאף ייחד הקדמה לספר, וספר אחר תורגם לאנגלית.

כתיבה אישית
חלק משיריה של הלוי הולחנו ומושמעים בידי הזמרת נטע ורד ואחרים. אחד משיריה הראשונים הוא השיר "כאשר אהיה גדולה", שמספר את סיפורה האישי. לדבריה של הלוי, האופטימית התמידית, השיר מתאר את מסלול-חייה מילדות ועד זיקנה, כאשר כל שלב בחייה הוא 'מרמלד' (ממתק או ריבה, העשויים מפירות), המשמש גם כסמל לשמחה ולעונג.

כאשר אהיה גדולה בבית תחכה לי השמחה עם סל מלא מרמלד. כאשר אהיה גדולה פי שנים בבית ממול תחכה לי אתה עם יד מלאה אהבה ומרמלד. כאשר אהיה גדולה פי שלשה יהיה לי ממול בית מלא ילדים, אני אאכיל אותם בשמחה שבי כשהיא עטופה במרמלד. כאשר אהיה גדולה פי ארבעה בבית ממול תחכה לי מנורה מלאה נרות צבעונין, אדם, סגול, ירוק, שמחה של חג, מלאה ענג שבת בטעם מרמלד. כאשר אהיה גדולה פי חמישה בבית ממול תחכה לי הזקנה עטופה בסוודר אדום ונעלי בית סגולות פשוט מרמלד.

היא דעתנית באופן בלתי-מתפשר, ויש לה השקפת-עולם ברורה על השינויים המתחוללים בעידן שלנו. בשירה "חוקי סימולציה של העתיד" היא מבקרת את המכורים למחשב, שאינם בטוחים אם הם חיים בעולם אמיתי, או וירטואלי. (ציטוט שורות הבתים של השיר):

הכול השתבש, איני יודעת אם האנשים בתוך המחשבים הם בני אדם או וירטואליים לחלוטין... עשו להם סימולציות של לב ממחשב, גילו שהם סובלים מכולסטרול גבוה... נשחק את אלוהים באינטרנט, נבנה עיר שלמה בתוך המחשב עם קוד גנטי. קולו העמום של מקש ההפעלה ייקרא " המפץ הגדול".

יש לה אהבה עצומה לארץ ולירושלים, ולא-פעם הדבר מתבטא בשיריה, כמו:

״ארץ ישראל גרה כאן, רק בירושלים״ (ציטוט):

באיזו עיר בעולם יוצאים בכל יום ששי נזירים, צליינים, תיירים דווקא מבית הספר המוסלמי בשער האריות כשיהודים, מוסלמים, דתיים, חילונים, ילדים חוצים את הסמטה בדיוק בשעה שלוש אחר הצהרים? רק בירושלים . באיזו עיר בעולם יוצאים בכל יום ששי חנוונים, טבחים, אנשים רעבים ומתחילים בויכוח באיזו מסעדה מבשלים מרק יותר טעים, כשהכלים במטבח רועשים ורוקחים בדיוק בשעה שלוש אחר הצהרים? רק בירושלים.

בעבר כיהנה הלוי כיו"ר עמותת אנ"י (ארגון נשים יוצרות); היא הייתה מעורה באירועי-שירה, שהתקיימו כל יום שישי לצד האנדרטה לזכרו של יצחק רבין ז״ל בכיכר על שמו, בהנחייתו, בשירתו ובנגינתו של גבי ברלין. היא חברה באגודת הסופרים העבריים, והשתתפה באין-ספור ערבי-שירה וימי-עיון מטעמה, ומכהנת כגזברית בהנהלה הבכירה של האיגוד הישראלי לעיתונות תקופתית, שבו היא חברה כבר עשרות שנים, ומשתדלת לא להחסיר ולוּ אירוע אחד, שהוא מקיים, אם מדובר בהרצאה במועדון-העיתונות שלו, או באירועים תרבותיים וחברתיים, או בסיורים מקצועיים. היא שומרת על אורח-חיים בריא, ומדי-בוקר היא נוטלת כפית דבש עם קינמון. "אתם יכולים לאמץ את המנהג הזה", אומרת הלוי בהדגשה, וממשיכה: "הדבר יגרום לכם להיות בריאים, ולא תזדקקו לתרופות. קחו דוגמא ממני!", היא מכריזה בחיוך. היא מעידה על עצמה, שהיא מאושרת. "[מחייכת] מעולם לא עשיתי בחינה למדד האושר שלי, אך על-פי הרגשתי, אין לי טענות, וטוב לי."

חיבוק ונשיקה

היום מעבירה הלוי את זמנה בשלל התנדבויות ובהתמסרות לנכדיה ולנינהּ, שאליהם ואל בניה היא קשורה מאוד. מפגשים משפחתיים נערכים לעיתים-תכופות, וכולם מקיימים הלכה-למעשה את הדיבר ״כבד את אביך ואת אמך, למען יאריכון ימיך.״ עד לפני חודשים אחדים נהגו הבנים לבוא אליה לפחות פעם בשבוע לגבעתיים, לצאת עמה לטייל ולאכול יחדיו, ובכל יום שישי ובערבי-חג היו באים לאסוף אותה לסוף-השבוע ו/או לחג לבית אחד מהם, שבו התאספה המשפחה כולה. כעת המשימה קלה יותר, לאחר שהלוי החליטה להיות קרובה אליהם ממש יום-יום, ועברה להתגורר בדיור מוגן בקרבתם, שגם בו אין היא שוקטת על שמריה, ולוקחת חלק בפעילויות המרובות שמציע המקום, שמהן ומחברת דיירי ודיירות המקום (״יש בעיקר נשים״) היא נהנית מאוד. "בסיפורי 'למי מחכים... החיבוק והנשיקה' אני מתארת יחסים בין נכדים לסבתא שלהם ואהבה ללא-תנאי ביניהם.״ (ציטוט) ״... שאלנו כולנו את סבתא: ׳למה את מכניסה את החיבוקים והנשיקות שלנו למקרר?׳. צחקה סבתא שלנו ואמרה: ׳ככה אני שומרת על החיבוקים ועל הנשיקות שלכם, כשאתגעגע אליכם, ולא תהיו לידי...׳.״

עם סיום הריאיון, טרם פרידתנו, מבקשת הלוי להדגיש שוב את דרך-החיים שלה: "כמו שלמדתי מהוריי, עלינו להיות טובים האחד לשני, לסייע לחלשים ולחיות בהרמוניה. ארץ-ישראל חיה כאן. אין לנו ארץ-ישראל אחרת."